"נו, קדימה! אנחנו מאחרים. יאללה, קחו את התיקים, שימו נעליים. נו, מה קורה? מה נתקעת? נו, קדימה, אין זמן עכשיו למשחקים! נאחר!"
לאן אנחנו מאחרים? לעבודה, לפגישה נורא חשובה, לרופא, למטוס? ואם רגע אחד נשים את כל אילו בצד, לאן באמת אנחנו כל כך ממהרים? מה חוסר השקט הזה המניע אותנו מבפנים? אותו חוסר שקט, שמפעים את דפיקת הלב הכבדה בבוקר וגורם לנו לקפוץ מהמיטה ולהתחיל לזוז. הצורך הזה לזוז ללא הפסק, לעשות, להספיק, להגיע. נו כבר!
והטכנולוגיה עומדת איתנה לשירות התזזית: לחמם אוכל - 20 שניות. לשלוח מכתב לתפוצה של 2000 איש-חצי שנייה. למצוא מידע על כל דבר בעולם – פחות מדקה. רכבות מהירות, מטוסים מהירים, אינטרנט! יותר מהר, יותר מהר, נו כבר!!!!
הרכב הזה שנתקע לפנינו בכביש - "אוף, דווקא עכשיו?". ילד שלנו הבוחר לשחק במשחק "טיפשי" במקום לרוץ אחרינו כמו רובוט. תור בחנות שלא מתקדם. המתנה לרופא בקופת חולים. נו כבר! למה זה לא זז?!
אנחנו עושים פילאטיס, עושים מדיטציה, עושים יוגה, טאי צ'י. אז למה היא לא מגיעה כבר, ההארה? אמרו שתגיע. נו כבר!
אני מזמינה אותנו להרים רגע את עדשת המצלמה מעלה, מעלה. מעל הבתים והעצים. מה נראה? אנשים כמונו, אחוזי תזזית, רצים, נתקלים אחד בשני, ממהרים, הולכים, חוזרים. עסוקים עד בלי די, מנופחים בחשיבות עצמית ועושה רושם שהם יודעים בדיוק למה ולאן.. מה זה מזכיר לכם? לי זה מזכיר לקן נמלים. איך כל נמלה ונמלה בקן יודעת מה לעשות ולאן ללכת?
למי יש עניין שנהיה כל כך מרוכזים בצעד הבא ולא נרים את הראש? הרי באופן הזה אנחנו חלק ממערכת גדולה, עדר, משדרים על אותו גל. באופן הזה קל מאוד לשלוט בתודעה שלנו. נשמע מפחיד? קונספירציה הזויה? אולי.
מזמינה לבחון בעצמכם. נסו לעצור. קומו ביום ראשון בבוקר, בריאים ומלאי מוכנות לשבוע החדש. תודיעו שאתם לוקחים יום חופש. לכו לים. בלו שם את כל היום – בלי הטלפון, בלי המחשב, בלי עיתונים. מינימום תזוזה. מה יקרה? סיכוי גדול שיקרה הדבר הבא:
כעבור שעה תתחילו עם רגשות האשם. "מה חשבתי לעצמי? כולם עובדים ואני מסתלבט/ת פה". וואי, בטח לא יסתדרו בלעדי, בטח מיכל תפקשש משהו בהזמנה. בטח רוני לא יעביר להם את כל החומר. אני צריך/ה להיות בישיבה הזאת. מלא עבודה תצטבר ולא אוכל להשלים את הפער. אוף, מה אני עושה כאן?! יאללה, אפ על הרגליים ובטיסה לעבודה.
לאחרונה התחלתי להתבונן על התופעה. מה קורה לנו כתוצאה מהתזוזה האינסופית הזו בתוכנו ומחוצה לנו? מה שגיליתי שהיא יוצרת כיווץ, דריכות מתמדת. דריכות מול המשימות. אנו מתייחסים למשימות כאל משהו שיש "לנצח" ולשים מאחור. בעודנו עסוקים במשימה אחת, בראשינו אנחנו כבר במשימה הבאה. חושבים כיצד להספיק גם אותה, הרי אין זמן!
שיחה נינוחה עם חבר שפוגשים ברחוב הפכה למותרות. לשכב באמצע היום ולהרפות לרובנו לא יעלה על הדעת.
בואו נבדוק יחד את מערכת האמונות סביב העניין הזה. מה זה אומר עלי כשאני ממהרת? אני ממהרת - אני עסוקה – אני חשובה - יש לי משמעות.
מה זה אומר עלי כשאני מרפה? הרפיתי - שחררתי אחיזה - אני כבר לא בשליטה – אני מאטה – אני מוותרת – דברים קורים בלעדי, משתבשים - אין לי משמעות.
עם מערכת אמונות שכזאת, מה הפלא שקשה לנו כל כך לעצור? אנחנו לכודים. האמת היא שבעצם ללא מנוחה, עצירה, שחרור, הרפיה אין מיקוד במטרה, יעילות, הצלחה.
מי שלמד/ה יוגה קלאסית יודע/ת שאחרי תנוחות מורכבות, הדורשות מאמץ תמיד מגיעה תנוחת ה"שיווה אסאנה", שמשמעה "תנוחת המת". תנוחה בה שוכבים על הגב ולא זזים. מרפים לחלוטין ורק נושמים. ביוגה במשך אלפי שנים הם ידעו את האמת הפשוטה, שללא עצירה ומנוחה – אין מאמץ והצלחה.
בעולם המערבי לימדו אותנו להתעסק בלעשות, למהר, להספיק ולא לימדו אותנו לנוח. גם כשאנחנו "נחים" על פניו, אנחנו לא באמת מרפים. יש כיווץ ודריכות מתמדת. השריר מתעייף ואנחנו נשחקים, רוצים לברוח, מאבדים משמעות.
אחוזי תזזית אנחנו רצים מבלי לדעת באמת לאן ומדוע ובדרך שוכחים שרק אם נשכיל לעצר – נתחיל באמת לחיות.
#איזוןאיכותחייםאישהאמיתיאישהעובדתאמהותשבונותקריירהאפלייהמגדריתאשתקריירהבריאותבריאותהאישההנסיכההנרדמתהעידןהחדשהעצמהנשיתחיוניותחכמתהגוףיוםהאישהבינלאומיליליתלינהטרנהנינוחותניקיוןפסחנשיותנשיםעובדותעוצמהנשיתעוצמתנשיותפחדמנשיותפחדמנשיםשבעמגירותתהליךאישילנשים #נשיות #תזזית #החייםהמודרניים #לחץ #פזיזות #התמכרותלעבודה #חיוניות #איזון #איכותחיים #נשיםעובדות #יוםהאישהבינלאומי #נינוחות #אשתקריירה #העצמהנשית #אישהעובדת #העידןהחדש #שבעמגירות #בריאות #אמהותשבונותקריירה #חכמתהגוף #עצירה #חופש