זוכרות את משחק הילדים הזה – האצבע מסתובבת ומדגדגת את כף היד ואז מכופפת את האצבעות, המדמות כל אחת ילד רעב שכזה: "סבתא בישלה דייסה ...".
בישלה, בישלה והאכילה את כולם, רק לאחד לא נתנה. והנה החידה – האם רק לאחד? למי עוד סבתא לא נתנה דייסה?
נכון, לעצמה.
הרי מה פתאום שתוכל את הדייסה בעצמה, הסבתא! איזו מן סבתא זו, הדואגת לרעבונה?
דורות על גבי דורות של נשים הפנימו את האמונה שאנחנו פחות, שמגיע לנו פחות, שעלינו קודם כל לתת, ואז שוב לתת עד שיכלו כוחותינו ואז לתת עוד קצת.
ללא ספק העידן הנוכחי מביא עמו שינוי אדיר עבור נשים. יחד עם זאת, עיקר השינוי הוא ברובד החיצוני. בתוך נפשנו פנימה, ברובד הפנימי, המודעות נבנית הרבה יותר לאט ורבות מהאמונות מהעולם הישן עדיין מנהלות אותנו.
רונית (שם בדוי) היא אישה בשנות ה-40 לחייה. היא מימשה עצמה בתחום העיסוק שלה, הביאה 3 ילדים מקסימים לעולם. היא לומדת ללא הרף, עובדת ואם מסורה לילדיה. בימי שישי, כשאימה באה לבקר, היא משתדלת נואשות לא להיכנס לריבים ולהיות נחמדה. העניין הוא שלאימה של רונית יש מבט משלה על דברים. היא רואה את הכתמים על הרצפה, היא פוזלת לעבר שיערם הלא מסורק של הילדים. היא מביטה בריפוד בסלון שלא הוחלף כעשור. היא רואה ומנסה לשתוק. גם לה לא מתחשק לריב ביום שישי, אך מבטה מסגיר הכול וכמעט תמיד, בסופו של דבר, מתפלקת לה הערה סרקאסטית, כגון : "תגידי, מה לא מסתרקים אצלך בבית?"
רונית היא אישה בשנות ה-40 לחייה. היא דוקטור לסוציולוגיה, היא מלמדת באוניברסיטה. היא מוערכת ויש לה מוניטין של חוקרת ומרצה למופת. כל אילו נשארים כטענות יתומות וחסרות אונים מול מבטה של אימה. המבט הזה, מלא הביקורת. תמיד מול המבט הזה רונית חשה כמו ילדה נזופה. היא מתחילה להצליף בעצמה: אולי באמת לא עשיתי מספיק? אולי אני אגואיסטית בזה שאני שמה את הקריירה לפני הביתיות.
מול מבטה של אימה כל קולות הילדות צפים במוחה: "את אגואיסטית! רק על עצמך את חושבת! לא אכפת לך מההורים שלך!" כמה עמוק הם נטמעו. שנים של קורסי מודעות וטיפול לא הצליחו לשלוף את ההצלפות האלה מהנפש שלה, את הכאב, את החותם שהמילים השאירו בה.
תמיד רצתה אחרת. הייתה נחשבת יוצאת דופן וחריגה מאז שזכרה את עצמה. אהבה לחלום בהקיץ, אהבה להיעלם לשעות ארוכות מהבית. לא ממש ידעה לענות על השאלה: "איפה היית?" היא פשוט הייתה. כעסו עליה ללא הרף, כינו אותה "עושה צרות". בביה"ס רצתה ללמוד מלאכה של בנים במקום של בנות. בחרה מסלול לימוד "מוזר" – מי לומד סוציולוגיה? למה זה טוב? תמיד הלכה בעקבות ליבה. אולי רצתה אחרת, אך לא הרגישה שיש לה ברירה. תמיד חשבה שהיא אגואיסטית, חסרת יכולת להתאים את עצמה לסביבה, מלאה ברגשות אשם על כך. עם השנים פתחה מנגנון של נתינה מופרזת. מחויבות בלתי נדלית לנתינה לכל העולם. סוג של פיצוי על כך שהעזה ללכת בעקבות ליבה. כשהייתה בנתינה סוף סוף יכלה למחוק את ה"אגואיזם" מהמצח ולהרגיש טוב עם עצמה. עם השנים הייתה מוצאת עצמה בנתינה ללא הרף, שלרוב באה על חשבון איכות חייה ובריאותה.
במערכת הערכים של אימה, הנתינה למשפחה הייתה ערך עליון. במקום הראשון היו בעלה והילדים, במקום השני הוריה, חברות, מקום עבודה, העמיתים והבוס, השכנים. הצרכים של כולם היו חשובים יותר מצרכיה שלה. כך חייה את חייה וכזו דוגמא שימשה לרונית.
רונית הייתה בשנות ה-40 לחייה כשהתגלה שהיא חולה בסרטן השד.
רק אז, עצרה לרגע והחליטה לטפל בבאר שלה עצמה שיבשה עם שנים של נתינה אינסופית. האם תצליח להפנים שכשהבאר שלה מתרוקנת, המים שם עכורים ומרירים ולא באמת ראויים לשתייה. האם תבין שההזנה את עצמה הכרחית כדי שתוכל להמשיך ולתת החוצה. האם תבין את החשיבות של לראות את עצמה, להבין את רגשותיה, להיות עבור עצמה גם ברגעים הלא פשוטים כשקשה וכואב, מבלי לשפוט. האם תבין שחמלה לעצמה הופכת אותה לחומלת וטובה יותר עבור אחרים? בכל אלה תלוי הצלחת הטיפול של רונית והחלמתה.
(שם בדוי וסיפור המורכב ממספר מקרים)
אז איך עושים את זה עוד בטרם הגעה לחולי?
איך נפטרים מהקולות ה"מעיקים" החוסמים אותנו מלמלא את הבאר של עצמנו בחדווה?
דרכים רבות פרוסות לפנינו. אחת הדרכים העוזרות לי – היא ליצור הפרדה בין קולות ה"צריך" לבין קולות ה"רוצה". כשאנחנו מכירות היטב את הקולות ויודעות להפריד ביניהם, יודעות כיצד הקולות מדברים אלינו, את אישיותם, יותר קל לנו לתמרן ולנהל אותם וליצור ביניהם איזון.
הבה ונתבונן על דוגמא. ברצוני לנוח בערב בבית. בעלי התחייב שנצא עם חברים. מה אעשה? האם אשים בצד את רצוני ואענה בחיוב רק מעצם העובדה שבעלי כבר התחייב? האם אתן ל"לא נעים" ורגשות אשם לנהל אותי? איפה ה"רוצה" שלי ואיפה ה"צריך"?
האם יהיה בי את היכולת לתקשר לבעלי את הצורך המדויק שלי? האם אהיה מוכנה לעמוד מול כעס, עלבון? ומה אעשה אם הפגישה הזו היא באמת מאוד מאוד חשובה עבורו והוא מבקש שאתגייס אליה כדי לעזור לו לקדם נושא מסוים או מכל סיבה אחרת? איך אתנהג אז לילדה שבתוכי, שרצתה מאוד לנוח בבית? האם אתחשב בה? האם אדע למצוא לה תחליף מספק כדי שתתגייס ותתאפק כשאני בוחרת להיענות לבקשה של בעלי?
אלה שאלות שאנחנו נאלצות לתת עליהם את הדעת יום יום. כל יום היא התמודדות חדשה של "רוצה" ו"צריכה" ומציאת האיזון הדק ביניהם.
עבודת אמונות בכל דרך שהיא – תטא הילינג, דמיון מודרך ועוד יכולים לעזור בכדי לשחרר את האמונות ודפוסי החשיבה/הרגש המדויקים אשר חוסמים אותנו מלחיות במלואו כגון: "לא מגיע לי, אינני ראויה ל..., אני חייבת לדאוג לטובתה של משפחתי לפני טובתי שלי ולהחליפן באמונות אחרות, משרתות יותר כמו האמונה "זה בטוח עבורי ומשרת את טובתי הנעלה ואת טובתה הנעלה של הסביבה שלי, שאדאג לעצמי בסדר עדיפות ראשון.
גם במטוס את מסיכת ההצלה המבוגר שם קודם על עצמו ורק אז על ילדים ותחשבי על זה...
אז פעם הבאה כשאת משחקת עם ילדייך ב"סבתא בשלה דייסה", אולי תשני מעט את הגרסה ותספרי על סבתא שדאגה לאכול מהדייסה גם היא, על סבתא שמסוגלת לראות את צרכיה וצרכיהם של אחרים באותה מידה. סבתא שחייה בשפע רגשי וחומרי ושיש לה מספיק דייסה לכולם, גם לעצמה.
הגיע הזמן שנגדל דור חדש המוקיר, דואג ומטפח את עצמו, חש חמלה לעצמו ולסביבה שלו ומחובר לצרכים העמוקים שלו, לתשוקת נשמתו וייעודו בעולם הזה.