מכירה את האישה ה"מתפקדת"?
הולכת בבוקר לעבודה, חוזרת לטפל בילדים בערב, קמה שוב בבוקר, נוסעת לחופשות, הולכת לחדר כושר, שוכבת עם בן זוגה וכל אילו בתחושה של חוסר. "משהו חסר. אני לא יודעת מהו, אבל זה מרגיש כמו איזה ריק פנימי ששום חופשה, שוקולד או סקס לא מצליחים למלא".
מה קרה שם? מה זו החוויה הזו ואיך משנים אותה לחוויה של שלמות, איזון ומלאות בתוכנו?
אחד המפתחות להבנה של החתיכה החסרה הזו בעיני היא החוויה של ה"אישה האבודה". נשים חוות אבדן של ה"עצמי" כל הזמן. כאשר מדובר באבדן כמו מוות של אדם קרוב – אנחנו מקבלות את הלגיטימציה החברתית לעצור, להתייחס לזה, להתאבל.
מה קורה כאשר חלק מהאישה שאנחנו הולך לאיבוד? האם אז יש לנו לגיטימציה לעצור ולהתאבל? אולי הפכתי לאימא וחלק מהאישה שהייתי – מינית וחופשיה, מת בלידה? אולי בן הזוג שלי בגד בי ואני כבר לא אותה אישה שהייתי קודם? אולי חוויתי אבדן של תינוק מרחמי, אולי הוטרדתי מינית ומשהו בתוכי קפא מאז? אולי כשקיבלתי את הווסת הראשונה שלי נדחפתי לתוך עולם הנשיות ולא נפרדתי מהילדה שהייתי ואולי מלכתחילה מאז שאני זוכרת את עצמי, חשתי את הריקנות ואף צער הקשורים להיותי אישה?
נשים חשופות לחוויות רגשיות וגופניות מורכבות כל הזמן. לרוב אין לגיטימציה מהסביבה לעצור ולעבד את החוויות האלה. אנחנו נדחקות בהינף יד קריר להמשיך הלאה, לשרוד, לתפקד והופכות ל"נשים שורדות - מתפקדות" במהותן. כשאנחנו עושות זאת, בהצלחה יתרה יש לומר, משהו באור שלנו נכבה וחלק מתוכנו הולך לאיבוד.
סיכוי טוב שרוב הנשים ישימו לב ל"חסרון" שנים רבות אחרי החוויה בפועל, אם בכלל. הן "יתפקדו". הבאר שלהן אט אט תתרוקן והצמא יתחיל להעיק. הצמא יכול לבוא לידי ביטוי בתחושה עמומה שמשהו מאוד עמוק לא כשורה בחיי, גם כאשר כלפי חוץ הכול נראה מושלם. הוא יכול להתבטא במחלות פיזיות שלא נותנות לנו מנוח, הוא יכול לפרוץ כדיכאון, שיבושים הורמונליים, עצבנות יתר, כעסנות ועוד.
לעתים יהיו מספר "צלצולי אזהרה". תחילה עדינים ואז אגרסיביים יותר עד שנאלץ להקשיב.
אישה אחת שהגיעה אלי לטיפול סיפרה כי כל חייה הייתה עסוקה בתדמית חיצונית ובמדדים חיצוניים להצלחה – כסף, סטטוס, מכוניות יוקרה, עבודה עם קשרים ושכר גבוה. כשהשיגה את כל אילו, הגיעה ריקנות גדולה לחייה ואז פרצה מחלה שריסקה אותה לרסיסים ואילצה אותה להתבונן פנימה ולהבין ששום דבר מתוך החיים שלה לא היה מוקדש למה שהיא באמת רוצה ואוהבת. האישה הזו חוותה אבדן של חלקים מתוך הנשיות שלה מאז היותה ילדה לנוכח טראומה שהדחיקה. בעקבות המחלה החלה בחיים חדשים מתוך היכרות מחודשת עם עצמה – עם מה שהיא אוהבת ומה שחשוב לה באמת.
מעציב לראות נשים, הבוחרות (לא תמיד במודע) להתעלם מאזהרות חוזרות ונשנות של גופן ונפשן ולהפוך לקורבן של נסיבות חייהן. עם זאת, החדשות הטובות הן שהבחירה היא תמיד בידינו.
קלריסה פנקולה אסטס כותבת - "להישאר ילדה שורדת לאחר זמנה משמע להזדהות הזדהות יתר עם ארכיטיפ פגוע. השגשוג הוא מה שיועד לנו עלי אדמות. שגשוג, ולא הישרדות בחסד, הוא זכותנו המולדת כנשים"... שגשוג משמעו, עכשיו כשהימים הרעים מאחורינו, להעמיד את עצמנו בדרכם של העסיסי, המזין, המואר- ושם לשגשג, לפרוח בתפרחות ועלים שופעים, כבדים ועבותים".
(מתוך "רצות עם זאבים")
בכדי להחזיר את השגשוג ואת החיות השוקקת לחיינו, עלינו להשלים את החתיכה החסרה. עלינו לחזור ולהתאבל על חלק מתוך האישה שאנחנו, שהלך לאיבוד. יכול להיות שהפכתי מרווקה הוללת לאימא מסורה. הרווח עבורי הוא גדול לאין שיעור. יש משמעות חדשה ומופלאה לדברים רבים בחיי ויחד עם זאת יש חלק שאבד והוא מבקש, שנתייחס אליו ונתאבל עליו ונבכה ונלווה אותו לדרכו האחרונה, גם אם האירוע קרה לפני שנים רבות.
השלב הבא הוא בניית עוגן פנימי יציב ואיתן של האישה שאני. להכיר אותי, מבפנים החוצה. לדעת אותי, לסלוח לעצמי או לאברים בתוכי שאכזבו.
לרוב אנחנו מגדירות את זהותנו הנשית מתוך התבוננות בעולם החיצון. מה מקובל? מה נחשב יפה? מה נחשב סקסי? מה נחשב מוסרי? מה המסרים שקיבלתי כילדה על הנשיות ועל המיניות שלי? מה חוויתי מול גברים? מה החברה הגדירה עבורי. גם את העוצמה שלנו אנחנו מגדירות לעתים מתוך ההתייחסות של הסביבה אלינו – האם אנחנו ה"חכמה", ה"מפתה", ה"יפה", ה"חלשה"?
לא לימדו אותנו כיצד להצמיח את ההגדרה לאישה שאנחנו, מתוכנו – מבפנים החוצה. מתוך התבוננות ולמידה עמוקה של האישה שאני. התבוננות כזו ובניית עוגן מתוכה - יאפשרו לנו להתמודד עם קשיים בחיינו מבלי שנאלץ לכבות, להקטין ולצמצם את עצמנו. במקום להפוך לקורבן של נסיבות החיים, נהיה הקוסמות והרוקמות של החיים, שאנחנו בוחרות לעצמנו.
געגוע
שוב אני מתגעגעת
לאישה שהייתי פעם
שוב אני תוהה בסתר
איך עזבה כך את חיי
יום אחד היא נעלמה לה
עקבות גם לא השאירה
נטולת מילים נשארתי
וכאב עמוק מדי
במראה אלי ניבטת
היא נראית ממש כמוה
מסביב כולם אומרים לה
את כמעט לא השתנית
רק העצב בעיניים
וקמטים אחד או שניים
הזווית שבכתפיים
וצרידות מעת לעת
משאלה אחת כמוסה לי
אף אחד זאת לא יודע
למסע קדוש אחריה
בתופים ובמחול
כשאותה אפגוש בדרך
אחבק ולא ארפה עוד
יחד שוב נפרוס כנפיים
ונמריא אל הכחול
געגוע, געגוע, געגוע...