...היא הגיעה למסיבה הזו בכוונה מלאה להיות הכוכבת של הערב. את השמלה קנתה מבעוד מועד, כזו שמדגישה את כל מה שאהבה בגופה – את המותן הצרה והמעבר העגול לתוך הירכיים. לקחה מאפרת כדי להראות טבעית אך בעצם מאופרת היטב. מבט אחרון במראה - השתקפות של אישה בשנות ה- 40 המוקדמות לחייה, הנראית צעירה מכפי גילה. היא אהבה את מה שראתה, כמעט לגמרי.
כשנכנסה למסיבה, הרבה פחות מבטים ממה שציפתה הופנו אליה. היא קיוותה שזה יהיה כמו בצעירותה. ראשים רבים היו חגים אחריה בצעירותה. לפתע ראתה אותה, צעירה יפהפייה, פנים צחות, שיער שטני עם הבזקים בהירים מפוזרים כמו קרני אור על ראשה. בתנועות של פנתרה היא צעדה אל תוך האולם. גופה חטוב להפליא ואין שנייה לה. באותו הרגע זה הרגיש כמו דקירה בחזה. באותו הרגע הבינה כי זמן ה"כוכבות" שלה חלף לו ולכמה רגעים כואבים חשה שהזדקנה. היא רק עוד אישה כאן, שהתאפרה והגיעה. היא תאכל ותרקוד ותפטפט פטפוטי סרק ותחזור לביתה בהרגשה מזופתת שהיא כבר לא "האחת". היא שנאה והעריצה את הצעירונת הזו מבלי להכיר – התגלמות של כל מה שרצתה להיות באותו הרגע וכבר לא תהיה מעולם.
...אימא תמיד אמרה לה – "היזהרי מקנאתן של נשים". קנאה היא כמו רעל החודר לחייך. היא יכולה להרוס כל חלקה טובה. "עין הרע" – הדבר הזה שתמיד פחדה ממנו. צרה צרורה שנופלת עליך משום מקום ואין דרך להתגונן מפניה מלבד כמה שטויות של סבתות – מלח בכיסים וסיכות מברזל תקועות במקומות למיניהם. משהו שלחלוטין לא הרגישה שליטה עליו. מבט "עקום" אחד עליה והיא התכווצה בתוכה. בתוכה פנימה סירבה לחוש קנאה – כיצד יכולה לעשות דבר נורא שכזה למישהו אחר. אימא תמיד אמרה לה: "את מעולם לא יודעת מה באמת קורה בחיים של מישהי אחרת. הדשא של השכן תמיד ירוק יותר. (אולי בגלל זה הקנאה הופכת לירוקה בשלב מסוים?) אל תקנאי לאף אחד אף פעם!".
היא ניסתה בכל מאודה שלא לקנא, אבל כל פעם שפגשה את החברה ההיא עם ה"חבר המושלם שלה", ליבה התכווץ בחזה. היא נראתה לה המאושרת בנשים. נשטפת באהבתו של החבר המושלם שלה יומם ולילה. חברתה לא הייתה יפה במובן המקובל של המילה, אך הייתה בה עדינות ופגיעות שכזו, שגרמו כנראה למישהו כמוהו לרצות להגן, לדאוג ולטפח. לה עצמה היו לא מעט בני זוג וכולם אכזבו בדרך כזו או אחרת. לראות את ה"זוג המושלם" הזה היה בעבורה כמו חיטוט בפצע במקל מלח. קנאתה לחברתה הייתה ירוקה, דביקה ומכוערת. מחשבות זדוניות התגנבו למוחה לא פעם. מחשבות על איך היא "כובשת" את בן הזוג של חברתה, מפתה אותו ביופייה. באותו יום "דפקה הופעה" למסיבה ובתוך תוכה ידעה מה הסיבה האמתית לכך. ידעה ופחדה להודות לעצמה. מובן שלא העזה לעשות את הצעד, אך לפחות ליהנות מתשומת הלב שהורעפה עליה. אכן, שיערה השטני עם הפסים הזהובים, הגולש ברכות על כתפיה השזופות והחשופות, סובב לא מעט ראשים אחריה.
...באהבה הכול הסתדר לה. היא מצאה בגיל מוקדם יחסית את תאום ליבה ולא הבינה איך זה יכול להיות בלעדיו. ה"רגיעה" והביטחון שהזוגיות אפשרו לה מנעו ממנה, לדעתה, לזוז הלאה, לדחוף את עצמה. תמיד קינאה בנשים מגשימות ומצליחניות. היה נדמה לה שלו רק היה לה יותר דרייב ואומץ, הייתה יכולה להיות שם. כל החברות כבר הסתדרו מבחינת מקצוע וכיוון לחיים והיא עדיין התלבטה. אולי אמנות, אולי מנהל עסקים, אולי משהו טיפולי יותר. באמת שלא הצליחה לבחור, אז החליטה שתלמד משהו שנשמע מספיק יוקרתי – מנהל עסקים. היא סבלה ברוב המקצועות הנלמדים במיוחד אלה הקשורים לכלכלה.
מה רבה הייתה הפתעתה כשבמסיבה, שבן זוגה סחב אותה אליה, ראתה את המרצה, שהייתה מושא לקנאה והערצה עבורה. היא גילמה בתוכה את כל מה שחלמה להיות – יפה, מצליחה, עומדת בזכות עצמה. כל פעם שפגשה אותה, דוק של עצב התגנב לליבה – היא כנראה מעולם לא תהיה כזו... כל כך רצתה שתבדיל אותה מאחרות, שתשים אליה לב. כך היתה חשה מן "אישור" לעובדה שיש סיכוי שגם היא קורצה מאותו חומר ושיש לה פוטנציאל, אבל המרצה העדיפה באופן מובהק את הבנים ואליה לא שמה לב כלל... היא שנאה אותה על כך. שנאה, קנאה והעריצה...
קנאה נשית, חומר חזק, ללא ספק... מי אוהב לחוש קנאה? מי אוהב כשמקנאים לו? רגשות דביקים, וכואבים. הבה ונתבונן בה מעט יותר לעומק. מה החומרים שממנה היא עשויה בעצם?
"קנאה בזולת היא רגש המתעורר אצל אנשים וכנראה גם אצל בעלי חיים מסוימים, בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות יחסית לפרט זה" (מתוך ויקיפדיה)
אז קודם כל זהו רגש, רגש של כאב, צער, כעס בהקשר לזה שלמישהו אחר יש בדיוק את מה שאנחנו רוצים לעצמנו (או לפחות כך נדמה לנו). ברגע שהדבר הזה נראה לנו אפשרי עבורנו אבל מסיבה כזו או אחרת לא נמצא בחיינו, מתעוררת הקנאה.
אצל נשים יש לקנאה ממדים נוספים. עד לפני זמן לא רב, לנשים היה מעמד חברתי נחות מזה של הגברים. מצב שהצריך מהן "להילחם" בכל דרך מקובלת או לאו על המשאבים שהיו בידי הגברים. היפה יותר, הצעירה יותר, המתוחכמת יותר – זכתה. היה זה עניין של הישרדות גרידא. אין זה מפתיע כי במצב כזה הקנאה תפסה ממדים מפלצתיים. היום המצב השתנה, אך הפחדים והחרדות נותרו ותת המודע שלנו עדיין מפרש הצלחה של נשים אחרות כמאיימת על הקיום שלנו.
עניין נוסף במקרה של נשים הוא הכוח המיסטי שיוחס להן. נשים חכמות, עם כוחות ריפוי ומודעות גבוהה יותר מן הממוצע היוו איום על הסדר החברתי ולעתים יוחסו להן כוחות של מאגיה שחורה "עין הרע". ויחד עם זאת תמיד היו נשים (יותר נשים מגברים) שאכן עסקו במאגיה שחורה ובכך יצרו סטיגמה על המין הנשי, שקנאתו מסוכנת "הלכה למעשה". קנאה גברית לצורך העניין הרבה פחות מאיימת עלינו (הן כנשים והן כגברים) מקנאה נשית.
הזיכרון הגנטי של תפקיד השבט בחיינו מוסיף הקשר נוסף לעניין הקנאה. החברותא הנשית לעתים הופכת כה חשובה, שהאישה מסכימה לעשות הכול כולל הקטנה עצמית וויתור על ההגשמה שלה בכדי לא "להוציא עיניים" לחברות. הזיכרון הגנטי על משמעות השבט הנשי בחיי האישה קיים עוד מימי התקופה המטריארכלית וגם אחרי, כמה עשרות אלפי בשנים, שבהן השבט הנשי היווה עבור האישה מקור להזנה פיזית ורגשית והיה ערבון לעצם קיומה. בתקופה מטריארכלית משמעות היחיד הייתה רק בהקשר לשבט שלו וטובת השבט הייתה קודמת לטובתו של היחיד ולעתים באה על חשבונו. הזיכרון הגנטי לעניין הזה עדיין נמצא ברובנו.
תחרות ולחימה גלויים מקובלים בין הגברים מאז ומעולם ואף מקבלות עידוד חברתי. התחרות איננה מאיימת על המהות הגברית, אלא מחזקת אותה - בגיל הצעיר כמשחק ובגיל הבוגר כדרך לסמן טריטוריה ולהגן על המשפחה.
תחרות גלויה בין נשים מקובלת הרבה פחות אפילו היום ומקבלת לרוב גינוי מהחברה. כך התחרות בין נשים הופכת לסמויה ובשל כך מצריכה מניפולציות רגשיות. לדוגמא חברה יכולה להיות נעימה ומפרגנת כלפי חוץ, אך בתוכה פנימה יכולה להתחולל מלחמה שקטה ורגשות קנאה קשים ואולי אף תכניות "נקם".
פייסבוק אשר נכנס והשתלט על חיינו בדהרה יצר מציאות שבה כולנו חשופים – מעשינו, אהבותינו, נסיעות לחול ומחשבות. קל מאוד לייצר תדמית מצליחנית בפייסבוק ולהצניע את המקומות הקשים והפגיעים יותר וכך "קירות של אחרות" הופך להיות לעתים מקור לקנאה. הקירות של אחרים ואחרות מלאים בתמונות מחייכות של טיול עם ילדים, חיבוקים ונישוקים עם בן הזוג החתיך, מאכלי פלא טבעוניות למופת שהכינו , טיסות לחו"ל, תעודות של הקורסים שסיימו וכד'. לעתים נוצרת תחושה שלכולן יש, כולן מבלות ועושות חיים ורק היא סובלת בשקט בתוך זוגיות אומללה, אימהות לא מספקת, נטולת שאיפות והצלחות.
כוידוי רוצה לספר שהתברכתי בחברים וחברות מדהימים, מלאי תוכן ומעוררי השראה. הקיר שלי מלא באנשים שנהנים להגשים את ייעודם ומצהירים על כך בריש גלי, כי הרי גם לשם כך נועד הפייסבוק. לא פעם ההצצה בכל השפע הזה גורמת לי לחוש תחושות לא פשוטות של קנאה. קנאה על כל מי שכבר מגשים ועושה את מה שאני רק מתכננת לעשות או שיש לה בדיוק את מה שכל כך הייתי רוצה לעצמי.
אני מודה, קבל עם ועדה שאני מקנאה. לקח לי שנים להודות בעובדה הזו לעצמי. "אני?! מקנאה?! אני לא אדם קנאי! מה פתאום קנאה?! לקנא זה מכוער, זה לא יפה, זה לא שייך אלי!".
לעתים זה עוזר לקרוא לילד בשמו. זו קנאה – ירוקה, דביקה ומעצבנת.
אז מה עושים? איך מתמודדים עם הצפרדע הירוקה הזו בחיינו? אספר לכן כאן את הדרך שעוזרת לי ואני מיישמת אותה בחיי. לי זה עובד!
לעתים יש לאחוז בצפרדע ולנשקה. אין מה לעשות. לגלות מה מסתתר מתחת לצפרדע הירוקה של הקנאה? אני גיליתי שתחת הצפרדע הירוקה של הקנאה מסתתר אוצר גדול. קנאה היא רגש עוצמתי. קשה להכחיש אותו לאורך זמן. הוא לא נותן לנו מרגוע. הוא כמו כוח טבע מתפרץ. מדוע?
בואי ונחשוב על זה לרגע יחד? במי אנחנו מקנאות? במה? באלה שיש להם בדיוק את מה שאנחנו כמהות לו, שלו רק היה לנו היה גורם לנו אושר. כולנו כאן כדי להיות מאושרים ולהגשים את עצמנו. אנחנו לא מאושרות כי לדעתנו חסר לנו את ה"משהו" הזה ואנחנו מזהים את ה"משהו" אצל אחרים. כאן טמון המפתח לאוצר – הקנאה עוזרת לנו לגלות מה בפוטנציאל יכול להוות הגשמה עבורנו, לאיזה כיוון לפנות כדי להגיע לאושר הנכסף. ככל שאנחנו מקנאות יותר, ככה המשהו הזה קרוב יותר למה שהנשמה שלנו רוצה עבורנו. שימי לב, לעתים זה מתעתע ומגיע במסווה.
לדוגמא: אנחנו מקנאות במישהי שיש לה זוגיות מהסרטים. האם המפתח שלנו הוא בזוגיות? אולי. אולי הוא באהבה לעצמנו? כשנחוש מספיק ראויות כמו שאותה אחת מרגישה, בן הזוג הנכון יגיע.
אנחנו מקנאות במישהי על היצירתיות שלה? תמיד חשבנו שאנחנו אפס ביצירתיות והיא מבטאה אותה באופן כל כך חופשי? אם אנחנו מקנאות, כנראה שגם בנו יש פוטנציאל גדול של יצירתיות – עלינו רק לפתוח את הראש ולחפש אותה בדרכים לא קונבנציונליות.
אנחנו מקנאות במישהי שחייה טוב ויש לה מלא כסף? כנראה שגם אנחנו חשות שיש לנו פוטנציאל לחיות בשפע והנשמה שלנו מבקשת מאתנו לממש את היכולת הזו בחיינו.
חשבי על זה לרגע? האם את מקנאה בשחקן כדורגל על זה שהצליח להבקיע מלא גולים שווים בחייו? כנראה שלא. האם את מקנאה במנכ"ל של ג'נרל מוטורס? כנראה שגם לא. אנחנו מקנאות במה שקרוב אלינו ומה שאנחנו מזהות כדבר שיכול לגרום לנו אושר.
כך בעצם הקנאה יכולה להוות סמן ימני לאושר שלנו. כמו כל דבר בחיינו, הדבר לא יקרה מעצמו. עלינו לדאוג לכך שהטרנספורמציה תתרחש.
ראשית להודות לעצמינו בפה מלא שכן, אנחנו גם חשות את הרגש הנורא והדביק הזה.
להתבונן ולהבין – איזה רצון אמתי יש שם מתחת לקנאה? למה הנשמה שלנו זקוקה?
עלינו לקלף את השכבות ולהגיע למהות, לשורש. להיות מאוד כנות עם עצמנו.
זה מצריך מאתנו הקשבה פנימה. התבונני פחות החוצה ויותר לתוכך.
כשמצאנו את מה שבעצם אנחנו רוצות עבורנו, עלינו לבדוק מה יכול לעזור לנו להתקרב לשאיפה הזו. אולי לא נהיה ה"כוכב" הבא אך אם במקום לצפות ב"כוכב נולד" בטלוויזיה נצא ונקליט שיר באולפן או נלמד פיתוח קול או ניקח שיעורים פרטיים בנגינה על גיטרה או נצטרף למקהלה, הנשמה שלנו תהיה מספיק מרוצה כי עשינו צעד לקראת ההגשמה שלנו והעוצמה של הקנאה תפחת משמעותית.
דרך נוספת להוציא את העוקץ מהקנאה היא לדבר עליה. קנאה בחברות יכולה להיות הרסנית אלא אם כן מדברים עליה. אם החברות היא עמוקה ואמתית, תוכלי לומר לחברתך: "את יודעת, את כזו מדהימה, איך את מצליחה עם הX שלך (פרויקט, בן זוג, ילד וכו). אני ממש מקנאה, יא... שכמוך. מה זה רוצה שגם לי יהיה כזה!"
קשה להודות ולחשוף, להתגבר על הפחד מהדחייה, על האגו, אבל מניסיון יכולה לומר שזה משחרר ולחלוטין מוציא את העוקץ מהקנאה. אחד הדברים, שמעצימים את הרגש הזה (כמו כל רגש לא לגיטימי אחר) זה האיסור עליו, ההכחשה וההדחקה שלו. כשזה בחוץ ומדובר זה כבר לא כזה נורא ולא כזה עוקץ. קצת הומור לתוך העניין וההערה שאת שומרת כל כך הרבה זמן בבטן יכולה להישמע כמחמאה גדולה לצד השני.
הדבר החשוב ביותר כאן היא הכנות – כנות עם עצמך וכנות עם הצד השני. אולי בתגובה חברתך תפתיע אותך שגם היא כבר שנים מקנאה במשהו אצלך ופתאום תרגישי מועצמת כי יש לך משהו שמישהי אחרת מעריכה ורוצה. אולי בתמורה לגילוי, חברתך תיתן לך טיפ – מה עשתה כדי להגיע למה שאת כל כך רוצה עבור עצמך או אולי תגלי שהמחיר ששילמה כבד מדי ואת לא באמת רוצה את זה בשבילך.
לסיכום, כשהצפרדע הירוקה של הקנאה מתקרבת – תפסי אותה, נשקי אותה וחפשי את המטמון שמתחת. לומר לך שהמסע הזה תמיד קל? לא ולא. לעתים אני עצמי חשה איך הקנאה משתלטת עלי ומרפה את ידיי, אך לרוב אני מתבוננת לה בלבן של העין באומץ ומבינה שהעוצמה שלה באה לסמן לי את מה שעוד נותר לי להגשים בחיי.