כשהגעתי לתחתית, לא נותר לי אלא להתבונן בעצמי בלבן של העין
ולהכיר בעובדה שלפעמים אני יכולה להיות ביץ' אמיתית!
לא מתחשבת, פוגענית, דורסנית, עצבנית, לחוצה, ממש לא רגישה ואנוכית בטירוף.
כן, תכירו את הצד האפל שלי, the dark side of my moon.
זה לא שאני מרשה לעצמי להיות כזו. התגובות נשלפות ברגע, ללא שליטה.
עם הזמן הבנתי שהצד האפל הזה נחשף כשדורכים לי על "יבלות" הנפש:
הפחד, השליטה או החופש.
זה כמו חריקה של ברזל על זכוכית והתגובה מיידית וכמעט בלתי נשלטת.
דוגמאות? יש בשפע...
נהג שנכנס לי בנתיב בלי אזהרה, מיץ שנשפך על רצפה ששטפתי רגע לפני, מחשב שנכבה באמצע כתיבת עבודה סמינריונית, ילד שלי שרץ לכביש ומתעלם מאזהרות, פגישה שמתבטלת מספר פעמים וכו' וכד'.
רגע אחרי שנתתי דרור ופורקן לביץ', מגיעים רגשות האשם.
"איך הרשיתי לעצמי?!"
"איך אני - שכל כך מנסה להיות בסדר, שכל כך חשוב לה שיאהבו אותה מתנהגת ככה?" פויה!
פעם זה היה קורה לי פחות ולאחרונה כאילו נפרץ הסכר וזה קורה לי לא מעט, מה שגרם לי להבין שאני עומדת כאן בסוג של מבחן ל"נחמדות" שלי.
כעת אומר משהו, שאולי יעורר בכם לא מעט ספקות, אבל זה מה שאני הבנתי מכל הסיפור הזה:
אם כבר יצאו ממני הדברים ככה, ללא כוונה וללא שליטה, הם לעתים עושים "שירות" לצד השני.
הם מאמתים אותו עם המקומות הקשים שלו ומאלצים אותו להתמודד ולהשתנות.
האם זה כייף להיות הכלי שדרכו ה"שירות" הזה עובר?
ממש לא!
מוכר? קורה גם לך?
רוצה לשתף אותך במה שעוזר לי:
לסלוח.
אם קרו הדברים - כעסת, צעקת, התפרצת, פגעת וממש לא התכוונת, יצא הצד האפל שלך – כל מה שנותר הוא לסלוח. לסלוח באמת מתוך ידיעה שכנראה ככה היה מדויק עבורך ועבור אותו אדם.
הרי לא כל החוויות שבאנו ללמוד כאן הן בהכרח חוויות נעימות. כנשמות בחרנו לחוות מנעד - את כל הרצף של החוויות.
כמובן זה לא פותר אותנו מלהבין מה היה הטריגר, הכפתור שנלחץ ו"לעבוד" על המקום הזה כדי שבפעם הבאה, התגובה שלנו תהיה רגועה וחומלת יותר.
מחקרים, תורות סיניות עתיקות וגם הדת היהודית מדברים על כך שכעס, אשמה וטינה הם רגשות הרסניים, הפוגעים בבריאות הפיזית והנפשית שלנו. רובנו יודעים את זה ועדיין מתקשים לסלוח.
מדוע אם כך כל כך קשה לסלוח?
בעבודה שלי בקליניקה אני נתקלת לא מעט בנשים המתקשות לסלוח לעצמן על משהו,
נשים שחיות שנים עם רגשות אשם.
לעתים בשיחה מעמיקה יותר עולה האמונה (התפיסה) שאם פגענו עלינו "לכפר על עוונותינו".
עולה גם החשש שאם נסלח לעצמנו – נחזור שוב על הטעות. לעניות דעתי זו הסיבה העיקרית לכך שהסליחה קשה לנו.
כך לימדו אותנו - מי שאשם - צריך לשלם ועד שלא שילם, אשמתו רובצת על כתפיו.
אז האמת היא שההיפך הוא הנכון – ככל שנצליח לסלוח לעצמנו, כך ייטב המצב, כך נאיר באהבה את החלקים החשוכים והאפלים בתוכנו ומחוצה לנו ונצטרך פחות את הדרמות, הצעקות והכעסים...
הסליחה מרפאה. אני תמיד נזכרת בסיפור על אחד השבטים, שבהם מישהו שהיה מעורב בדבר עבירה, היה עומד ל"משפט" מיוחד במינו - כל אנשי השבט היו מתכנסים סביבו למשך כמה ימים ומזכירים לו ביום ובלילה את כל התכונות הטובות שלו ואת כל המעשים הטובים שלו...
אימצתי לעצמי צמד מילים, ששמעתי מאחד המורים הרוחניים שפגשתי ואני נוהגת לומר לעצמי כשאני טועה:
"אני חמודה ואנושית" וזה מעלה לי חיוך על הפנים ועוזר לי לסלוח.
אשמח לשמוע - מה עובד לכם?