בוקר יום שבת ושלושת הפרחחים שלי (שני בנים ואבא אחד) יוצאים לטיול אופניים ומשאירים את אימא "המסכנה" לטרוח בהכנות ארוחת בוקר...
"מסכנה" זו הסוואה כמובן. מה זאת אומרת, שיעריכו! קטע פולני שכזה...
בפועל אלה "ה"שעות עבור אימא (לא לגלות! ), שעות של שקט ושל נחת רוח. שבת בבוקר... גם את ארוחת הבוקר אני מכינה לי בנחת ולפתע קופצת לראשי מחשבה – "וואלה, בא לי דווקא טחינה". טחינה זה בריא, זה טוב ולפעמים פשוט בא לי טחינה ולו רק בשביל ההנאה שבהכנה.
אז לוקחת לי צלחת, שופכת לתוכה את הנוזל הצמיגי, שמה קצת מים ומתחילה במלאכה. עוד סיבוב כף ועוד מים ואני קולטת שאני עפה... שאני כבר לא ממש כאן. בן רגע נופל לי האסימון ואני מבינה את הסיבה לקטע המוזר הזה שלי עם הכנת טחינה. אשכנזייה בכל רמ"ח אבריה, זה בטח לא בא לי מהסבתא...
להכין טחינה רבותיי זו סוג של מדיטציה. לא, אל תצחקו. זה אמת לאמיתה! מדיטציה שלוקחת אותך אל החכמה הגדולה של החיים...
טחינה היא כמו החיים. בהתחלה היא גולמית – כמו הנשמה שיורדת לעולם הזה. טהורה, צמיגית, בעלת טעם מרוכז. ככה בטבעי (האמת אני הכי אוהבת טחינה גולמית) ואז מוסיפים לה מים. המים הם כמו הרגשות שאנחנו חווים, החוויות שאנחנו עוברים, הכאב, הטראומות.
והנה הפלא - הטחינה מתחילה להשתנות. כל פעם היא נראית אחרת. בשלב מסוים היא נראית ממש אחרת, לא דומה לעצמה. אם נעצור כאן ונתייאש מהערבוב, מעולם לא נדע את טעמה. גושים מכוערים ולא אסטטיים, שנדבקים לכף ולא מבשרים דבר חיובי או טעים. גם אנחנו, מוכי גורל, לעתים נראים כך. הקטע המדהים הוא שאם נשאר שם – אם נסגור את הלב, אם נחליט ש"די למים! די לרגש! די לכאב!" ולא נמשיך לעבור את התהליך המרתק של ההתמרה – כך נשאר. גוש לא אכיל...
אם נמשיך לעומת זאת להוסיף מים, ניווכח שבפועל הם "פותחים" אותה. כן, זה הביטוי השגור בפינו, אם לא שמתם לב עד כה – "לפתוח את הטחינה". המים פותחים-מתמירים את הטחינה בסופו של דבר למשהו אחר, רך יותר,
. לבן יותר ויש שיאמרו אף טעים יותר מהטעם המקורי
כך גם הנשמה שלנו בתוך גוף עוברת התמרה וכל מה שאנחנו יכולים לעשות במפגש עם הגושים, זה להמשיך לשפוך מים, להמשיך בתנועות סיבוביות מתמירות של הכף, לפתוח את הלב ולהרגיש.
ברגע מסוים כשכבר התרגלנו למים, מתווסף הלימון. לימון כך החלטתי באלגוריה הזויה זו, מדמה את "ה"משבר בחיינו – גירושים, פיטורים, פרידה מאדם יקר, מחלה קשה. משבר אשר משאיר בנו לעד את טעמו, אך לעתים גורם לשינוי דרמטי וצמיחה גדולה!
בסופו של דבר יש לנו מראה מלבב של טחינה, אך היא עדיין לא שלמה. זהו הרגע להוספת טעמים. האנשים שאנחנו אוהבים, הלימודים שלמדנו, התחביבים, חוש ההומור שפיתחנו ושאר "תבלינים" המוסיפים לחיינו את טעמם הייחודי.
בסופו של דבר יש לנו צלחת טחינה לתפארת מלאה בטעמים, גוונים, ריחות וצבעים...
האין זה מופלא – מדיטציית הטחינה הזו? ותחשבו על זה בפעם הבא שאתם טובלים פיתה ...
