לפני הרבה שנים כשעוד הייתי סטודנטית פעורה בבר אילן, הלכתי לסדנא/הרצאה של רבנית שדיברה על הלכות הנידה. איך הגעתי לשם? אין לי שמץ של מושג, אבל אני זוכרת בבירור את ההסבר הוויזואלי כל כך של הרבנית לגבי דם הווסת. היא סיפרה שעשו ניסוי והשקו את הצמחים במים המהולים בדם ווסת והצמחים נבלו. על בסיס הסיפור הזה היא "הוכיחה" לי מעבר כל ספק כי הדם שלי טמא ועלי להתרחק מדברים ואנשים שאני אוהבת כדי לא לפגוע בהם בימים "האלה". זוכרת כמה מוחשי זה היה עבורי באותו רגע וכמה מסונכרן עם תחושת הגועל שהייתה לי מעצמי כל חודש כשדיממתי.
וואו... לקח לי שנים לעקור את התפיסה הזו מתוכי לימים, כשהבנתי באמת את המהות של הדימום הווסתי...
רובינו הפנמנו את התפיסה שדימום ווסתי זו תופעה טמאה ובהבנה הפשטנית שלנו טמאה = דוחה, מגעילה, מזהמת, מחלישה, מעכבת וכו'. וכל זה קורה בגופינו כל חודש ובכל פעם מבלי לשים לב חלקינו הגדול אנרגטית ורגשית דוחה את הימים האלה. "רק לעבור אותם ולהמשיך בחיי ה"רגילים""
שנים אחרי שמעתי הסבר מרתק למילה "טומאה" ביהדות והבנתי שהכוונה המקורית היא רמת דחיסות אנרגטית. משהו טמא יש בו רמת דחיסות גבוהה, הכי קרובה לאדמה. מעניין בהקשר הזה שלמילה טומאה ומילה נטמא (נטמא באדמה) – אותו שורש.
כמו האדמה שנוצרה, בין היתר, מהרבה דברים שמתו ונרקבו, ובשל כך בדיוק היא מצמיחה עוד ועוד חיים ומזינה את כולנו, כך דם הווסת מייצג את שלב המוות, הנשירה והמעגל "חיים-מוות-חיים" בתוך הרחם שלנו. רחם שהיא האדמה הפורייה בגופנו, זו שבתוכה נטמאת הביצית המופרית והופכת לחיים, לאדם נוסף עלי אדמה. הפחד הגדול בתרבות שלנו מהמוות, מהנקבי ומנשים כמובן התאחד והתגלם לו בתופעה הכוללת את שלושתם גם יחד: הדימום החודשי.
בעשר שנים האחרונות אני חוקרת ולומדת עוד ועוד על הנושא. ספרים/ סדנאות/ הרצאות על הקדושה של דם הווסת, על נשיות קדומה, טקסים ופולחנים סביב הווסת וכד'. כל זה מרתק עבורי ומאידך ברור לי שזה נוגע מעט מאוד באישה ממוצעת שפשוט רוצה לחיות את חייה המודרניים בטוב, בנוח ובאיכות חיים.
לכן אמקד את דברי דווקא לאישה כזו, שטקסים ופולחן אולי לא בדיוק בראש מעייניה והיא פשוט רוצה לחיות טוב – איך ההבחנה הזו בין דם טמא ודם מקודש נוגעת בה?
מנסיון רב שנים של עבודה עם נשים אני יודעת לומר, שהקשר בין קבלה מלאה של הדימום הווסתי לבין איכות חייה של האישה הינו ישיר ביותר!
מדוע כך? ההסבר נמצא בהקשרים בין גוף לנפש.
כשאנחנו דוחות חלק כלשהו מעצמנו – איבר בגוף, תופעה גופנית מסוימת, אנחנו מייצרות באותו מקום מחלה. זוהי תופעה מוכרת ומדוברת בכל הספרים הבוחנים הקשרים בין גוף לנפש. כל חלק בנו שדחינו לאורך זמן מייצר שיבוש באנרגיה ומשם מוביל למחלה.
ולראיה כמות האדירה של נשים בחברה המערבית הסובלות מכאבים, PMS, דימום מוגבר, אנדומטריוזיס ושאר תחלואים סביב הווסת. כן, יש לכך כמובן גם גורמים נוספים כמו מתח, תזונה לקויה ועוד אבל נוכחתי לדעת שהדחייה הרגשית היא אחד "ה"גורמים.
כשהבנתי את ההקשר הזה, שיניתי את הגישה שלי לדימום החודשי, למדתי להבין את מהותו, להשתמש באנרגיה שלו. למדתי להבין את המחזוריות בגוף הפיזי ובהתאמה בגוף הרגשי שלי וכשהתחלתי להעביר את המידע הזה למטופלות שלי, ניסים קרו בחייהן!
זה הדהים אותי! הדהים אותי איך הקבלה הרגשית של הווסת יכולה לטפל אפילו בתופעה קשה כמו מנורגיה (דימום ווסתי מוגבר ברמה קיצונית) או לעומת זאת להחזיר את הדימום לאישה שהחשיבה את עצמה בגיל מעבר כבר ארבע שנים, נשים שהכאבים פחתו משמעותית, הווסת חזרה להיות סדירה ועוד ועוד ניסים שקרו. חלקן רק על ידי עבודה עם התת מודע ושינוי אמונות שלהן לגבי הווסת.
היום ברור לי מעל כל ספק שכל אישה בין אם היא סובלת מתופעות סביב הווסת או לא, בין אם היא כבר חצתה את גיל המעבר או רק הגיעה לגיל שבו הווסת מתחילה, חשוב שתלמד להוקיר את הדימום הווסתי שלה (גם אם בדיעבד) ולהתייחס אליו בכבוד והערכה. ההוקרה וההכרה האלו יבטיחו באחוזים גבוהים את הבריאות הנפשית והפיזית שלה כאישה.
הדם הטמא הוא הדם המקודש...
אשמח לשמוע על חוויה שלך, על תובנה שיש לך או כל דבר שחשוב לך לשתף בהקשר הזה.