• facebook-square

© 2014 Lina Tarna. All rights served.

January 6, 2019

Please reload

אז אולי תעלי כבר את המכסה של האסלה?!

20.07.2015

 

הוא לא שם לב.

היא כועסת.

היא מסתגרת.

הוא נעלב.

היא מתעצבנת.

הוא עוקץ.

 

היא רק רוצה שהוא יבין, בלי מילים. ילטף, יגע בליבה, בנפשה, בגופה.

הוא רק רוצה שיהיה לה טוב, לדעת שהוא עדיין יכול לגרום לה אושר.

 

הפער לעתים נראה בלתי ניתן לגישור. האמנם?

 

המאמר הבא כוונתו להיות אחד המשמעותיים שכתבתי עד כה. חשובים עבורי, מקווה שגם עבורכם הקוראים וכן, הפעם אני פונה גם לגברים.

 

מזה כ-7 שנים אני חוקרת, לומדת, שותה ונושמת נשיות. ספרים, סדנאות, מעגלי נשים, פסטיבלי נשים... כל דבר שיכול לקרב אותי לאישה שאני, למהות הנשית שבי. אכן, היום אני יכולה לומר בלב שלם: עשיתי זאת. התקרבתי, למדתי, חברתי. הקסם נפתח בפני והיום אני מעבירה תהליכים כאלה נשים אחרות. אין לי מילה אחרת לומר מלבד "אושר" בהקשר לגילוי וחיבור מחדש עם חלקי האישה האבודה, שחזרה אלי במהלך השנים.

 

הרגשתי נעים ונוח במרחבים נשיים שיצרתי לי – תמיכה, תחושת sisterhood אמתית, ריפוי. עונג. מצחיק לומר את המילה הזו בהקשר של נשים אחרות, אבל כן – עונג.

 

בסוף כל מעגל, מפגש או פסטיבל כזה הייתי חוזרת הביתה לבן הזוג שלי ושני בני. חוזרת ובכנות לרוב מתבאסת. מתבאסת מהניכור וחוסר הבנה של מה שעובר עלי מבן זוגי, מתבאסת על האנרגיה האגרסיבית של שני הבכור. הייתי כועסת עליהם על כך שאינם מוכנים לחלוק איתי את המתנה הענקית הזו שיש לי! מתנה ענקית שקיבלתי והם בכלל לא בעניין.

 

אך האם באמת הייתי מוכנה לחלוק את המתנה שלי איתם, עם העולם הגברי הקטן שיש לי בבית?

באחת ה"שיחות האלה", הטוחנות את כל מה שאנחנו לא אוהבים בצד השני, זרק לי בן הזוג שלי את האמירה הכואבת הבאה: "את עושה תהליכים, מתקדמת וצומחת. כולם נהנים מזה, את אומרת, אז למה אני לא מרגיש את זה?"

 

"אני? אני הכי מביאה את כל השפע הביתה!", התקוממתי.

מהכאב באמירה שלו לא הצלחתי להתעלם וידעתי שבמובן מסוים אכן יש צדק בדבריו.

 

כנראה זה הזמן להודות בריש גלי – כל חיי אני מחזיקה כעס וטינה כלפי העולם הגברי. אין זה כעס על גבר ספציפי, זה כעס על גבריות, כעס על המהות הגברית כפי שחוויתי אותה עד כה. הרגשתי שאני נושאת על כתפי ובגופי את העוולות חסרות התקנה שנעשו ועדיין נעשים למיליוני נשים בעולם.

 

כל חלק בגופי מגיב בכאב פיזי וצער קשה מנשוא כשאני עדה לפגיעה בנשים, לנשים שרוחן כופפה, שגופן הושחת והפך לרכוש, שנפשן הושחרה. אני כועסת, כועסת!!! כואבת וכנראה לעולם אמשיך לכאוב את כאבן של הנשים שנשרפו על מוקד, עם בפועל או סימבולית, על עצם היותן נשים יודעות וחכמות.

 

אני יודעת שאני לא לבד. מתוך היכרות עם נשים רבות, ראיתי ולמדתי שהכעס משותף לנשים רבות. הוא עוצמתי והרסני, כי כשאנחנו כעוסות אנחנו ממהרות לחפש אשמים. מי אשם? מישהו חייב להיות אשם! כך, הגברים שאתנו, הגברים שאנחנו אוהבות והמין הגברי בכלל הופך להיות אשם ואנחנו מחזירות, אוי איך שאנחנו מחזירות.

לעתים דרך זלזול סמוי, לעתים דרך פגיעה סיסטמתית ואנושה בביטחון עצמי.

לסירוגין דרך "סנקציות מיניות".

הבחירה לעשות זאת היא לרוב איננה מודעת והנשים עושות זאת בשקט, מאחורי דלתיים סגורות, מה שהופך את זה להרסני יותר.

 

חשוב לי לציין כי זו איננה הכללה! ישנן נשים רבות המתנהלות אחרת ואין לי כאן שום כוונה "להטיל אשמה" על צד זה או אחר. כוונתי היא לשקף מציאות. מציאות שבה פגיעה ודיכוי גררו פגיעה אחרת ודיכוי אחר וכך במעגל קסמים אכזרי עד ימינו אנו.

 

היום אני מבינה שנשאתי בתוכי טינה, זלזול ורתיעה מהעולם הגברי.

אממה, זכיתי לרוב לפגוש גברים מדהימים בחיי. רגישים, מבינים, מוכנים להקשבה ולפשרות. בנוסף לכל ילדתי שני בנים מדהימים, שהם אהבת חיי. מציאות כזו של חיי גרמה לי להיות בקונפליקט פנימי – מחד אני נרתעת מהעולם הגברי ומאידך יש לי שני בנים שאני מטורפת עליהם, בן זוג מקסים ובכלל סובבים אותי גברים מקסימים.

 

לאחרונה במעגלים שבהם אני נמצאת יש תחושה, יש איזו בקשה יקומית לסולחה. סולחה אמתית בין גברים לנשים, בין הגברי והנשי בתוכנו. אני חשה את התנועה הזו מסביבי, אני חשה אותה בתוכי. יש אנשים כמו סמדר מילר, זהר נוי מאיר, ארג'ונה (ארז)  ועוד רבים וטובים.

 

אני עושה עבודה המאזנת ומחברת בין הגברי והנקבי בתוכנו עם איריס סובינסקי המדהימה. בתהליך הזה התחלתי לחקור את מהות הזכרית, להבין אותה ואולי, סוף סוף – לסלוח לה.

 

מימד חשוב נוסף שרוצה אני להתייחס אליו הוא האכזריות. גם האכזריות היא חלק מהצד הפראי יותר של הגבריות, שקיים במידה קטנה יותר גם בתוכנו הנשים. לרובנו כנשים קשה יהיה לצפות באכזריות ואגרסיביות. אנחנו מיד מייחסות אותה לרוע ודוחות אותה מאתנו. אכן, בעולמנו לעתים אגרסיביות ואכזריות הופכות מהר מאוד לאלימות המופנית אחד כלפי השני.

 

בטבע הזכרים מביעים אגרסיביות ואכזריות כל הזמן. הם רבים אחד עם השני וכך מסמנים את הטריטוריה או מגנים על משפחתם – הנקבה והצאצאים.

הריב הוא בין שני זכרים והוא מתרחש בהסכמה.

 

זהו צורך, צורך בסיסי כמו שלנו הנשים יש צורך מובנה ובסיסי לשמור על צאצאנו בכל מחיר. צרכים הם חלק מהטבע. מה אנחנו עושים איתם, זה כבר סיפור אחר.

 

בתוך החקירה שלי של המהות הזכרית יצא לי לשוחח עם גברים, להקשיב באמת לדרך שבה הם רואים את הדברים. בהקשבה שלי השתדלתי ככל יכולתי לא לשפוט, לקבל לשמוע שיש דרך אחרת להתבוננות על הדברים. היה לי קשה, לא פשוט. מפחיד לעתים. שמעתי את התסכול הקשה מנשוא של הגברים בניסיון להבין ולפענח ולרצות את רצונן של הנשים שלהם. הניסיון לעמוד בציפיות של אימא, של האישה, של החברה, של החברים. האגרסיה המצטברת שלא תמיד יש מקום לגיטימי לפרוק אותה. הצורך להצליח, להוכיח, משקל הפרנסה כאילו הייתה זו אחריותם הבלעדית. הפחד הקדום מהעוצמה הנשית, האימה מלחוות מרחב נשי ולהבין מה הולך שם. הפחדות אינסוף על טומאתה, הפכפכותה וה"רוע" שקיים בכל אישה. הבלבול, הלחץ. הבנתי שהעולם הזה קשה עבורם לא פחות...

 

באופן לא מפתיע, באחד מאותם הימים של החקירה, בני הבכור ביקש ממני לצפות בקרב שלו עם המורה שלו. קרב שהוא במסגרת שיעור. זה היה נקי מכוונות פגיעה. צפיתי בקרב הזה וראיתי את המבט בעיניו, את הדריכות בגופו. צורך – מזוכך, בסיסי, לא טוב ולא רע. צורך להוציא, לחוש התנגדות, להפיל, להילחם, לנצח.

 

ברגע הזה יכולתי לנשום לתוך האכזריות והאגרסיה ולהרחיב את ליבי גם אליהן.

ההדרכה שקיבלתי מהיקום הייתה מדויקת להפליא – רוצה הגשמה, תדעי להכיל את האכזריות. שניהם בעלי איכות "דחוסה" יותר של אנרגיה. שניהם שייכים לעולם החומר, לצד ה-raw יותר של החיים. חבקי את האכזריות שקיימת בתוכך. קבלי אותה, תני לה ביטוי לגיטימי.

האם הבנתי לגמרי את המסר ואת הקשר בין אכזריות להגשמה? באמת, בבטן?

יש מקום שהבין, יש מקום שעדיין מלא ספקות וחוסר הבנה. זה חדש, יחד עם זאת – זה מרגיש אמתי ומדויק.

 

היום כשאנחנו הנשים "מפנות את ההריסות" ומשחררות את הכעסים, מפנות אבן אבן מערימת האבנים שכיסתה את פתחו של השער לאישה המקודשת שאנחנו ומגלות מחדש את יופיו. אחרי שהתחברנו, בכינו, יצרנו ובנינו מחדש את העוגן היציב שהיה חסר שם כמה אלפי שנים. כעת יהיה זה זמן נכון לפתוח את השער לגברים – למהות הגברית שבתוכנו ולגברים שבחיינו.

לפתוח ברוך והכלה ולאפשר גם להם את המקום שנחסך מהם במשך אלפי שנים אחרונות - את היכולת לנוח ולהירפא לצד הנשיות.

 

לקחת אחריות כל אחד על החלק שלו בעסקה, להפסיק להאשים ולהקטין האחד את השנייה. למצוא את הדרך להתקרב, להבין, להכיל חלקים שמרגישים אולי "זרים" בצד השני.

 

החיבור ויחסי האהבה בין המהות הזכרית והנקבית בתוכנו משמעם הגשמה בחומר המחוברת לרוח ולחזון. החיבור החוצה יתבטא ביחסים שוויוניים, הרמוניים, נטולי אשמה, כעס וטינה עם בני/בנות הזוג שלנו. שווה, לא?

 

אני מאמינה שאפשר לעשות זאת אך ורק אחרי שהכרנו ורפאנו את האישה שבתוכנו וסלחנו לה על כל מה שהיא ועל מה שהיא לא. זוהי דעתי - את הריפוי שלנו עם הגברים יש להתחיל בריפוי של האישה שאנחנו.

 

את זה אני מציעה בתהליך שנקרא: "Wom-In" – תהליך עומק לשגשוג נשי.

 

ובסדנת Wom-In - מפגש מרגש עם האישה שאת

 

אשמח לשיתופים - שלכם קודם כל: אילו מחשבות מעורר בכם, תהיות אולי נסיון שתרצו לחלוק... וכמובן שיתוף עם חברים שנדמה לכם כי המאמר יכול להועיל, להאיר משהו...

 

שלכם,

 

לינה טרנה

 

 

Please reload

Please reload

Please reload

Please reload