גשם זלעפות בחלון וריחות הקפה והקרואסונים מקיפים אותי מכל עבר.
אני והירקות בסגנון הודי עם חלב קוקוס וקארי מנהלים רומן מזה כחצי שעה.
כל פעם לוקחת מעט, מתענגת על הטעם ועפה על עצמי שזה גם בריא...
וממשיכה לכתוב...
למרגלות הר תבור יש בית קפה מגניב, שאת שמו לא אציין כדי שלא יאשימו אותי בפרסום
ושם נחתתי בצהרי יום רביעי, היום שהחלטתי שיהיה "בילוי האומן" שלי (למי שקרה את "דרך האומן" - זה משם.
למי שלא – זה זמן בילוי שאני עושה בו משהו חדש ומעניין רק לעצמי)
בתוכי קול טרוניה מתפקע מצחוק:
"בוא'נה את! אז איך זה לכתוב על להיות "מוארת" עם חלב קוקוס ורוטב קארי בפה?"
אבל כן, דווקא עכשיו אחרי שעליתי עד קצהו של הר תבור, מקום מיוחד מאוד עבורי,
ביום חופש שכזה, שפילחתי לעצמי בכוח הזרוע תוך כדי הזזה עיוורת של עומסי השגרה
בדיוק בזה הרגע אני רוצה לכתוב על הדבר הזה,
אז אם מעניין אותך מה אני חושבת על להיות "מואר/ת"
ובעיקר אם מעניין אותך איך כל אחד מאתנו יכול להיות קצת יותר "מואר/ת"
(בכל זאת חנוכה בפתח )
את יותר ממוזמנת להמשיך לקרוא.
נתחיל מזה שאני מאמינה בלב שלם (ולא, אני לא על כדורים ולגמרי בקו השפיות, או לפחות כך נדמה לי)
שכל אחד מאתנו כנשמה מגיע לכאן מואר באור יקרות
אך מהרגע שנכנסנו לגוף אנושי זה הופך להיות יותר ויותר קשה להמשיך ולהאיר.
תזכרי לרגע באימא הזו שהביאה את התינוק שלה לחדר מלא באנשים מבוגרים
מה קורה לכולם באופן כמעט בלתי רצוני?
הם כולם מתמגנטים אליו. שמת לב?
למה זה? כי האור שלו טרם הספיק להיחסם ולכן המגנוט כל כך חזק.
אנשים מתמגנטים אל האור...
ככל שאנו מתבגרים, לרוב האור נחסם עוד ועוד והנה,
בזה הרגע בעודי כותבת, נעמד לידי בחור עם טלפון נייד וקול צורמני.
הוא מדבר בנייד ומסתובב סביבי ובסוף מתיישב לא רחוק ממני
ואני בתוכי כבר קצת שונאת אותו. הוא מעצבן אותי ומפריע לי להתרכז
לא מדי "מואר" מצידי, הא?
ההימצאות בגוף אנושי עם הכאבים, הרגישויות, עם החושים ותחושת החוסר,
ההימצאות במציאות שלנו כאן בעולם מייצרים לנו אינסוף התמודדויות מהשנייה הראשונה
שנדחפנו מהרחם לכיוון אויר העולם (ויש האומרים עוד ברחם)
עם הגיל זה רק הולך וצובר תאוצה.
האור שלנו מצטמצם אצל רובנו עד כדי קרן אור קטנה ולעתים אף מתחבא לחלוטין בתוכנו.
בכל זאת, יש אנשים שמצליחים להתגבר על "הכוחות" האלו להישאר "מוארים"
ולהפיץ את אורם לפעמים לעשרות ולפעמים לאלפי אנשים.
יצא לי לפגוש בחיי כמה "מוארים" כאלה, שאנשים רבים הולכים אחריהם
יצא לי לקרוא לא מעט על כאלה ומהתבוננות נדמה לי שהבנתי משהו.
אנשים "מוארים" לא עסוקים במה חושבים עליהם.
זה פשוט לא נמצא בפוקוס שלהם. הם עסוקים בלהביא את האור שלהם החוצה ולא לוקחים אחריות על איך אחרים תופסים אותם.
דבר נוסף ששמתי לב הוא שהאגו נמצא בשירות ולא בשליטה אל החיים שלהם
לכל אחד מאתנו יש אגו, ההבדל הוא שאנשים "מוארים" יודעים לנהל אותו (לעומת הוא אותם).
לכן ענווה שובת לב מקרינה מהם החוצה
כיון שהם חיים את האמת שלהם לא משנה כמה המחיר גבוה, הם תמיד יישארו באמת.
נשמע קשה, הא?
אכן, כל אחד מהם עבר מסע ארוך פנימה כדי לנקות את כל השכבות שצברו ולאפשר לאורם לזרוח.
"אז מה זה עכשיו רלוונטי לגבי?" – את אומרת. אני כולה איזו אימא עם שלושה ילדים, חייה את חיי,
עסוקה בכביסות והגשמה עצמית לסירוגין ובין לבין – בישולים, הסעות לחוגים, לחברים, חשבונות שצריך לשלם.
אין לי רגע זמן לעצמי, אז מה את רוצה ממני עכשיו? מה לי וללהיות מוארת?
אני רוצה להזכיר לך יקרה את הרגעים שיצאת לחופש והתנתקת לרגע מהכל ונהנית כל כך,
את הרגעים שישבת מול השקיעה או איזה נוף מדהים , שעשית אהבה אבל אמיתית כזו וליבך נפתח לרווחה
ונשמת אויר מלא ראות ואמרת לעצמך – "עכשיו, עכשיו אני חייה!"
זוכרת? אולי זה היה לפני שנים רבות או לפני חודש או שבוע,
אבל אלה הרגעים שבהם את, כן את היית לגמרי "מוארת"
ברגעים האלה חיית את הרגע, את האמת ולא ניסית לרצות אף אחד.
לא התחרטת על אתמול ולא דאגת למה יהיה, פשוט היית בקסם.
אז איך את יכולה להיות קצת יותר "מוארת"? ביום יום שלך?
ליזום!
ליזום את הרגעים הללו בחייך העמוסים.
צרי אותם יש מאין.
קחי יום חופש וסעי לאיזה מקום שמעולם לא ביקרת בו
קומי טיפה יותר מוקדם כדי לצפות בזריחה, לבד עם עצמך
סעי לים לראות שקיעה
ואפילו מבלי לנסוע לשום מקום, הפעולות שאת עושה ביום יום
כשאת מדליקה נרות שבת
כשאת מבשלת משהו טעים וחדש
כשאת מתקלחת
קחי לך את הרגעים האלה כדי להיות את, אמתית, לא מרצה.
את! ותני לאור לבקוע מתוכך, להציף ולשטוף אותך ואת כל סביבתך
ככל שנאיר יותר, כך ייטב לסביבתנו, לילדנו, לעמיתנו.
אפשרי לעצמך להאיר כי זו זכותך הטבעית כאדם!
חג חנוכה שמח!