צילום: Alex Harvey
"ואיך היחסים עם בן הזוג?", שאלתי אותה.
היא הרכינה את ראשה מעט – "לא משהו, האמת...
הוא לא מבין אותי, האמת שאני לא מרגישה שאני באמת אוהבת אותו. כאילו אין ביננו תקשורת נורמלית, לא יודעת איך להסביר... הדעות שלנו שונות, תפיסות העולם שלנו שונות... לא יודעת בכלל איך מלכתחילה התחברתי אליו. התחתנו ושנינו ממש רוצים ילד, אז יש ביננו סקס רק שעכשיו עם הפטרייה אני לא ממש יכולה, את מבינה?"...
פטרייה ואגינלית...
מה זו החייה הזו ולמה לכל כך הרבה נשים יש אותה?
במאמר הזה אני אתייחס פחות לסיבות הפיזיות. מוזמנות לפתוח גוגל ולמצוא עשרות מאמרים בנושא: מה זו פטריה ואגינלית, ממה נגרמת וכיצד ניתן לרפא אותה בעזרת תזונה, אמבטיות חומץ, נרות שום, משחות קונבנציונליות וטבעיות וכו'
מידע חשוב מאין כמותו, המהווה את השלב הראשון בטיפול – השלב האקוטי.
לשלב השני רובנו לא מגיעות.
השלב השני הוא להבין למה מלכתחילה נוצר חוסר האיזון בנרתיק שלנו,
אותו חוסר איזון המאפשר לפטרייה להרים את הראש. (מעבר לסיבות הפיזיות)
על פטריית הקנדידה אלביקנס יש מאמרים אינספור ודעות סותרות לכאן ולכאן. חתיכת כוכבת...
היא זו שלרוב גורמת לפטרייה בנרתיק כפי שאנו מכירות אותה ולכל התופעות המעצבנות שבעקבותיה. לדוגמא - הגרד האינסופי.
כמה מהמטופלות שלי מעידות ואני יכולה להצטרף לאמירה – שגרד זה לא לומר כלום לעומת התחושה שקוראת שם, תחושה שבא לך ממש לקרוע את העור. ההפרשות בכל מיני גוונים וצורות, קוטג' וכו' שלעתים גם מדיפות ריח שגורם להרגשה קשה של דחייה מעצמך ופחד שידחו ממך.
אחד הקטעים המביכים זה לשבת לדוגמא בפגישת עבודה כשהדבר הזה ברקע מטריף לך את המוח ולנסות להתרכז במה שנאמר ולא בעובדה שבא לך להוריד את התחתונים ולגרד עם איזה מברשת את האזור.
עוד קטע מביך אם כבר הגענו לזה – סקס... לא באמת אפשר לעשות סקס כשגברת אלביקנס שלטת בממלכה. בואי נודה בכך, היא זקנה שמרנית למדי. עצם המחשבה שבן או בת הזוג יהיו עדים לכל הזוועה הזו שמתרחשת למטה, היא מחשבה שגומרת על כל החשק המיני.
אז על פניו מה הבעיה – הולכים לסופר, קונים אגיסטן נרות ומשחה ואחרי כמה ימים הסיפור נגמר. אבל בפועל לנשים רבות הטיפול הזה איננו יעיל במיוחד והפטרייה חוזרת לעתים קרובות. כמובן המצטיינות שביננו אשר פונות אל הטיפול התזונתי – נטורופתי לעתים מצליחות להשתחרר מהתופעה אך לפעמים גם זה לא עוזר.
מהתבוננות מעמיקה על הנושא, מקריאה, מנסיון עם מטופלות ומנסיון אישי (כי גם לי יש נטייה לארח את גברת אלביקנס) יכולה לומר בהכללה גסה שיש כאן עניין עם גבולות ונטייה לאפשר לאחרים לחצות את הגבולות שלנו ואף לינוק מאיתנו אהבה/אנרגייה בניגוד לרצוננו.
יש משהו בעצם המבנה האנטומי שלנו הנשים שמעלה את נושא הגבולות על הפרק. תחשבו על מבנה האנטומי של האישה - יש את הכניסה לנרתיק שהיא הגבול הראשון, יש את צוואר הרחם - הגבול השני, אפשר אפילו להתייחס לקרום הביצית בתור גבול.
במשך כמה אלפי שנים לא היתה לגיטימציה לנשים לשים גבול – גבול ברצונות מיניים שלנו, גבול בנתינה שלנו אז הנרתיק שלנו שהוא "הגבול" בגופנו נאלץ לקחת על עצמו את התפקיד. כי כשמגרד, שורף ומודלק שם – הגבול מאוד ברור.
ניקח לדוגמא את אותה המטופלת מהסיפור בתחילת מאמר – למרות העובדה שהיא לא חשה אהבה או אינטימיות עם בן זוגה, היא ממשיכה לשכב איתו כי היא חדורת מטרה להביא ילד לעולם ואפילו לא הייתה מודעת לקשר בין מצב היחסים עם בן זוגה לפטרייה שצצה.
(כל הפרטים המזהים שונו למען פרטיות מטופליי)
מכירות את התופעה שאנחנו קצת "מכריחות" את עצמנו להיכנס למיטה עם בן הזוג
"כי כבר מזמן לא עשינו וצריך",
"כי הוא עצבני ואולי זה ירגיע אותו",
"כי אני חרמנית וכבר לא אכפת לי שלפני שנייה כעסתי עליו",
"כי זה מה שמצופה עכשיו בסיטואציה"?
כמה קל וכמעט בלתי נמנע לחצות את הגבולות שלנו. במאמר הזה ברצוני להתייחס למצבים ה"קלים " יותר שבהם אף אחד לא "מכריח" אותנו אבל בכל זאת כאילו יש בנו איזה כוח "מכריח" מבפנים – אלה הקולות, הדפוסים והחינוך שהפנמנו היטב כילדות ונשים צעירות.
גם מצבים שבהם אנחנו עוברות גבולות של עצמנו ביום יום – בעבודה, עם חברות, עם הורים יכולה ליצור את התופעה של חוסר איזון בנרתיק, המוביל לפטרייה. מה שקורה לנו בנפש משתקף גם בגוף.
רוצות דוגמא קלאסית? מכירות את זה שהגעתן לערב שפוכות, בקושי יכולות לדבר ואז חברה טובה מתקשרת בוכייה בגלל משהו לא נעים שקרה לה ומיד אנחנו מתגייסות להיות כל כולנו אוזן קשבת ורק חוששות שלא תשמע איך אנחנו מפהקות מרוב עייפות?
זה זה, זה הרגע והמקום שבו אנחנו בלי להניד עפעף רומסות את הגבולות של עצמנו כי לפעמים זה "קל" הרבה יותר מלהתעמת עם הסביבה הקרובה, עם האנשים שאנחנו אוהבים.
אז מה עושים?
אני מזמינה גישה חדשה כלפי גברת אלביקנס, השמרנית הזקנה...
הבה ונניח לה רגע ונתבונן על עצמנו – נתחיל לשים לב, רק להתבונן
כמה פעמים ביום אנחנו חוצות את גבולותינו?
מי האנשים שמולם זה קורה יותר?
באילו מצבים זה קורה יותר?
יומן גבולות שכזה.
מתוך ההתבוננות נוכל ללמוד את הדפוסים שלנו ומכאן הדרך לריפוי קצרה, כיון שכל שנדרש הוא העצירה הקטנה רגע לפני שזה קורה והחלטה לשינוי מסלול.
אז אולי היום נאמר לחברה יקרה:
"אני אוהבת ומחבקת אותך... נדבר מחר כשאתמלא בכוחות אחרי שינה טובה"
ואולי היום נחליט לומר לבן הזוג:
"אני זקוקה להרבה יותר זמן איכות וחיבור אינטימי איתך לפני שאהיה מוכנה להכניס אותך אלי, לגופי"
ואולי היום נאמר לבוס שלנו:
"אני לא לוקחת עבודה הביתה כי היום אני זקוקה לזמן לעצמי והפרויקט יאלץ לחכות עוד רגע"
זה לא קל, בל נטעה לרגע. זה אולי אחד הדברים הקשים יותר שנאלץ לעשות...
אבל כמה זה משחרר לעשות את זה!
כמה זה מרפא...
יש סיכוי טוב שאחרי שהדפוס החדש של הצבת גבולות ברורים והקשבה לגבולות של עצמנו ישתרש, גברת אלביקנס תבין שאין לה כל כך מה לחפש בנרתיק שלנו
ותשחרר מאיחזתה השמרנית וכך נוכל שוב ליהנות מגופנו
ולשבת בנינוחות משחררת בכל פגישות העבודה...
אז בהצלחה בהתבוננות והכי חשוב בתהליך הזה לשים לב לביקורת כי כשנגלה כמה אנחנו מתפשרות על עצמנו זה עלול לכאוב.
אז זה הזמן לומר ללב שאנחנו בדרך החוצה ומעכשיו זה יכול להיות אחרת.
אין סיבה להלקות בעצמנו על העבר.