השחלות בגוף שלנו הן פוטנציאל בריאה עצום. אנחנו נולדות איתן כפוטנציאל ובגיל ההתבגרות הפוטנציאל מתחיל להתממש. כל התהליך הזה בקטן מדמה בעיני את בריאת העולם. תחילה היה רק פוטנציאל טהור (כמו הביציות בגיל הילדות) ואז הוא מתחיל להתממש ועולם ומלואו נברא ממנו. כל זה קרה שישה ימים ואז...
ואז מגיע היום השביעי, השבת (ש - בת. שמתן לב איזו מילה מתחבאת כאן?). ביום הזה לפי הסיפור אלוהים נח ודווקא היום הזה הפך למקודש. חשבת על זה פעם? איך זה שדווקא היום הזה של המנוחה הפך למקודש? איך זה שכל ששת הימים של הבריאה המפוארת שנוצרה הם לא הימים המקודשים, אלא דווקא השבת?
אני מאמינה שיש לנו כאן רמז עבה למה באמת חשוב. העשייה חשובה, אבל ההפסקה מהעשייה, העצירה, ההתבוננות הם אלה שיוצרים את המשמעות הרוחנית האמתית של הקיום בעולמנו.
אלה המשקפיים שדרכם בא לי להסתכל על גיל מעבר. השחלות שלנו – מכרה הבריאה עבדו קשה כל השנים ואז מגיע גיל המעבר ונגמרות הביציות, כלומר נגמר פוטנציאל הבריאה הפיזי ואז מה קורה?
החברה שלנו קוראת לזה גיל הבלות. בפועל - בגיל מעבר ישנו מעבר אל הפוטנציאל הרוחני העמוק של האישה. מנוחת השחלות מסמלת בעיני את מנוחת השבת – היא מקודשת וחשובה אף יותר מכל שנות הפוריות ולכן לקרוא לתקופה הזו גיל הבלות שווה ערך בעיני לביטול הקודש של השבת.
התפיסה המעוותת של "גיל הבלות" אולי מושרשת חזק בתרבות שלנו, אבל אני מרגישה שהגיעו הזמנים שהתפיסה הזו לאט לאט מתחילה להשתנות. יש יותר ספרים, סרטים, התייחסות אל הגיל הזה. לא בכדי נשים חיות הרבה אחרי גיל המעבר, לעומת מה שהיה פעם. אולי זו הזדמנות שניתנה לנו לחקור את ה"ש - בת" שלנו, את הפוטנציאל הרוחני שלנו, שיכול לבוא לידי ביטוי מלא רק אחרי שחצינו את המעבר.
אשמח לשמוע איפה זה פוגש אותך? האם מתחברת?
מוזמנת לכתוב בתגובות!